<h1>המנהיג הלכ' מגילה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
ומה שנהגו להתענו' ערב הפורי', לא לשם זכר תענית אסתר שהרי אין אנו עושין ג' ימים לילה ויום, ועוד כי אותן בפסח היו, שנ' ויעבור מרדכי ויעש ככל אשר צותה עליו אסתר, מלמד שעבר יום ראשון שלפסח בתעני' כדמוכח קרא, והמן נתלה בי"ו בניסן, זכר לדבר וישבות המן ממחרת, אלא על שם ניקהלו היהודי' אשר בשושן בשלשה עשר בו, ואמ' מור זמן קהלה לכל הוא, וכן פי' בירוש' ומצפרא כנופיא ונקהלו להתענות, וכן פר"ח ז"ל. אב"ן.
היוצא לדרך ואין בידו מגילה לקרותה בזמנה וירצה להקדים לקרותה באחד עשר בשנים עשר שהקלו על הכפרים ליום הכניסה לא יקראנה אלא בעשרה, דבין רב ורב אסי לא פליגו בהא דשלא בזמנה מודו דבעשרה ומברך לפניה ולאחריה, וביחיד לא יברך עליה כלל ויקראנה כקורא בתורה, וכן הבא בדרך לאחר זמנה לא יברך עליה כלל דעבר זמן קריאתה, דאמ' קרא ולא יעבור ויקראנה כקורא בתורה.
מגלה נקראת באחד עשר בי"ב בי"ג בארבעה עשר בחמשה עשר לא פחות ולא יתר. ואיתוקם הלכתא הכי, דבני כפרים ועיירות גדולות קורין בארבעה עשר, כדכתיב על כן היהודים הפרזים, ומיניה דייקינן (דמפרזים בד"י) [מדפרזים בי"ד] כרכים המוקפין חומה מימות יהושע בן נון שחלק את הארץ לשנים עשר שבטים קורין בחמשה עשר, אלא שהכפרים מקדימין ליום הכניסה והוא יום שני וחמישי שדרך בני הכפרים להכנס בעיירות וכרכים ביום דין וכדי שיספקו מים ומזון לאחיהם שבכרכים קורין באחד עשר בשנים עשר ובשלשה עשר, ורמז מן המקרא לקיים את ימי הפורים האלה בזמניהם. ועירות בארבעה עשר בלבד וכרכים בחמשה עשר והני מילי דקורין בני הכפרים באחד עשר בשלשה עשר בשנים עשר, שעת הדחק כגון שהדרכים מקולקלים מפני האורבים או מפני דבר אחר ואינם יכולים לבוא בכל פעם תמיד אל הכרכים או אל העיירות, אי נמי כגון המפרש בים והיוצא בשיירה ואי אפשר לו לשם למצוא מגלה עמו לקרותה בזמנה אבל בזמן שאין להם פחד מלבוא והדרכים מתוקנים מבלי חמת המציק אין קורי' אותה אלא בזמנה. וגם נתנו טעם בדבר מפני הסכנה ועוד מפני העניים כדי לחלק להם מעות פורים לפיכך אין קורין אותה אלא בזמנ' שהוא ארבעה עשר לבני עיירות וחמשה עשר לבני כרכים וכן עמא דבר. וכרך וכל הסמוך לו וכל הנראה עמו נדון ככרך, ועד כמה עד מיל כמחמתן לטבריא. וכרך שישב תחלה בבתים ולבסוף הוקף בחומה נדון ככפר, דכתיב ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה, שהוקף ולבסוף ישב ולא שישב ולבסוף הוקף. ומבטלין תלמו' תורה ועבודת בית המקד' לקרות את המגלה.
<h2>דף ג:</h2>
וכרך שהיתה מוקפת חומה מימות יהושע בן נון אע"פ שאין החומה קיימת עכשיו הואיל והמקום ניכר מעט שהיתה מוקפת מתחלה קורין בט"ו, כת' אשר לו חומה, לא קרי אע"פ שאין לו עכשיו היה לו קודם לכן.
<h2>דף ד.</h2>
ונשי' חייבות במקר' מגילה, שאף הן היו באותו הנס, שהנס בא ע"י אסתר. וכן חייבו' בנר חנוכה, שהנס בא ע"י יהודית מבנות חשמונאי, וכן חייבו' בד' כוסות שבשכר צדקניות שבדור נגאלו ישרא' ממצ' כדאי' בפ' המקנה, ושלום.
ביום פורים מתפללין ואומרים על הניסים בהודאה ערבית ושחרית ומנחה, והאומ' בסוף כשם שעשית עמהם נס כן עשה עמנו יי' אלהינו לא יתכן, דהודאה היא ולא בקשה, וראיתי בימי חורפי בלוני"ל העיר הקדושה שהיו (אומ') מונעין את החזן מלאומרו.
וכן כת' רב עמרם ז"ל דאחר קריא' המגי' ביום ובלילה אומ' ובא לציון וכולה קדישא דסדרא וקדיש, וכן מנהג בשתי ישיבות. ואני לא ראיתי מקום ולא שמעתי שיאמרו ובא לציון בלילה, אלא מתחילין ואתה קדוש, לפי שאין עיקר גאולה אלא ביום, לפי שלא יאמרו האומו' דרך הגנבי' ברחו להם בלילה אלא בעצומו שליום לעיני כל מצרי', שנ' ויהי בעצם היום הזה וגומ'. אב"ן.
ואם חל פורים בשבת כגון ט"ו לבני כרכים אין קורין את המגלה בשבת משום גזירה דרבה, דאמר גזירה שמא יטלנה בידו וכו' אלא שואלין ודורשין בעניינו של יום.
וחייב אדם לקרו' המגילה ולשנותה ביום, שנ' יומם יצווה יי' חסדו וגומ', ואית דאמ' אלהי אקרא יומם ולא, הרי שזוכר היום תחילה במקראו', וכן מתקנת עזרא שהכפרים מקדימי' ליום הכניסה וקורי' אותה שלא בזמנה והיו משכימי' ובאין ליום הכניסה, נמצא שלא היו חוששי' לקרותה בלילה כי עיקר קריאתה ביום הוא, וכן כת' רבי' יעקב ואומ' זמן ביום ובלילה, וכן עמא דבר.
<h2>דף ה.</h2>
אמ' רב מגילה בזמנה קורין אותה ביחיד שלא בזמנה בעשרה, [רב אסי אמ' בין בזמנה בין שלא בזמנה בעשרה] הוה עובדא וחש לה רב להא דרב אסי, ואע"ג דחש לה רב כרב אסי קורי' אותה בזמנה ביחיד כרב דר' יוחנן קאי כוותיה, דא"ר יוחנן הקורא את המגילה הכתובה בין הכתובי' לא יצא, ולא אמ' אלא בצבור, אבל ביחיד יצא, מכלל דיחיד מותר לקרותה ולברך לפניה ולאחריה בזמנה, וכן כת' רב אלפס ז"ל, וכן כת' רבינו דרב היה מחזר למצוא עשרה ולעשות מצוה מן המובחר, והיכא דלא אשכח הוה קרי ליה ביחיד בזמנה.
היוצא לדרך ואין בידו מגילה לקרותה בזמנה וירצה להקדים לקרותה באחד עשר בשנים עשר שהקלו על הכפרים ליום הכניסה לא יקראנה אלא בעשרה, דבין רב ורב אסי לא פליגו בהא דשלא בזמנה מודו דבעשרה ומברך לפניה ולאחריה, וביחיד לא יברך עליה כלל ויקראנה כקורא בתורה, וכן הבא בדרך לאחר זמנה לא יברך עליה כלל דעבר זמן קריאתה, דאמ' קרא ולא יעבור ויקראנה כקורא בתורה.
<h2>דף ה:</h2>
וחנוכה ופורי' אסורי' בהספד ותענית, דאמרי' בפ"ק דר"ה [י"ט ע"ב] והלכת' בטלה מגילת תעני' והלכת' לא בטלה ולא קשיא, כאן בחנוכה ופורי' לא בטלה ובשאר יומי בטלה. הא למדת דלא בטלה בחנוכה ופורי' ואסור בהספד ותעני' עוד היום, והטעם דאית בהו פרסומי ניסא, אבל הם מותרי' במלאכה במקום שנהגו (ושמחה) [דשמחה ומשתה] קבלו עליהו דמעקרא כת' שמחה ומשתה וי"ט, שמחה מלמד שאסור בהספד, ומשתה מלמד שאסור בתענית, י"ט מלמד שאסור בעשיית מלאכה [ואלו לבסוף כתי' לעשות אותם ימי משתה ושמחה ואלו יום טוב לא כתי', הא למדת שמותר בעשית מלאכה]. ובמקו' שנהגו.
וכת' רב עמרם שאין אומ' הלל בפורי' (לפי שאין אומרי' הלל בפורי'), לפי שאין אומ' הלל על נס חוצה לארץ, ונופלין על פניהן, לפי שאינו דומה לחנוכה ולמועדי' שאומ' בהן הלל ואומ' זה היום עשה יי' נגילה ונשמחה בו, ואילו בפורים אין אומ' אותו, מ"מ נגאלו ישרא' ממיתה לחיים ואנו צריכי' לרחמי' שיגאלנו באחרונה כבראשונה. ואין נרא' לי דהא אמ' רבא קריאתה זו הלילא, הא לאו הכי הוה אמרי', וכמו שאנו גומרי' את ההלל הוא שקריאת המגילה והזכרת הנס הוא במקום ההלל ועל כן יסד הפייט קוראי מגי' הם ירננו אל אל, כי מקום תהילה היתה לישרא', ואין לומ' נפילת אפיים כי יום משתה ושמחה הוא, ואין לומ' בו יענך יי' ביום צרה, דלא מדכרינן צרה בפורים, וכן עמא דבר. אב"ן.
וכשם שאסור יום י"ד בהספד ותענית כך אסור יום ט"ו דכתי' לעשות אותם ימי משתה ושמחה, ואמ' רב לאסור שלזה בזה ושלזה בזה. ואמרי' בבב' (בת') [מציעא] [ע"ח ע"א] מעות פורים לפורים ואין העני רשאי לקנות רצועה אחת לסנדלו, וכל זה נר' כדי להרבות השמחה, (והשמחה) והמשתה בהם.
<h2>דף ו:</h2>
קראו את המגלה באדר הראשון ויצאו וראו ועדין לא יצאו הספחים כתקנן והיה ניסן בא אפל ועברו ב"ד את השנה קורין אותה עוד באדר השני. אין בין אדר הראשון לאדר השני אלא מקרא מגלה ומתנות לאביונים הא לענין הספד ותענית זה וזה שוין.
<h2>דף ז.</h2>
ומשלוח (מתנו') [מנות], שתי מתנות לאדם אחד, ומתנות לאביוני' שני מתנות לשני עניים. אביי ורבא מיחלפי סעודתייהו להדדי, לא היו עשירים והיה כל אחד ואחד שולח לחבירו מה שתיקן בביתו, הרי שהיו מקיימי' בכל שנה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנו' לאביוני', על זה נהגו בליל התענית לפני קרי' המגי' לתת מעות פורי' זכר למתנות לאביוני'. ומנהג צרפת שנהגו לתת מעות ביום פורי' לעניי ישרא' בצאתם ממקדש מעט, ומביאות המניקות גויות את התינוקות ונותני' להם, וקרא ר"ש עליהם את המקר' הזה וכסף הרביתי לה וזהב עשו לבעל, שהם בתחי' הורגלו לכך על שם ומתנות לאביוני', ועכשיו באות הגויות ונוטלות אותן ואסור לעשות כן, ויש שמונעי' שלא לתת להם עד אחרי הפורי'.
<h2>דף ז:</h2>
במגילת סתרי' מה שנהגו כל ישרא' לעשות מדורות גדולות בלילי הפורי' וקופצי' עליהן והוא משוורתא דפוריא, איתמ' בגמרא דסנהדרי' פ"ד מיתות הנותן מזרעו למולך, אמ' רב יהודה אינו חייב עד (שיעבירנה) [שיעבירנו] דרך העברה, היכי דמי אמ' אביי שירגא דליבני בי מיצעי נורא מהאי גיסא ונורא מהאי גיסא, רבא אמ' כי משוורתא דפורייא. פי' האש באמצע וקופצי' עליה מהאי גיסא להאי גיסא, שוורי לשון קפיצה בחלק שור בן שור קופץ בן קופץ, כך מצאתי.
ומה שנהגו בצרפ' אחר קרי' המגי' לומ' ארור המן וארורים בניו, ברוך מרדכי וברוכה אסתר, בירוש' דמגילה ובמ' סופרי' ובבר' רבה בפיסק' וי' אמר המכסה אני מאברהם, רב אמ' צריך שיאמ' ארור המן וארורי' בניו, וא"ר פנחס וצרי' שיאמ' חרבונא ז"ל וכי מטי להאי פסוק אשר הגלה נבוכדנצ' בשם ר' יוחנן צריך לומ' נבוכדנצ' שחוק עצמות, למה שכל נבוכדנצ' שבירמיה חי הוה ברם הכא מת הוה. ויש קצת סמך במגילת בבליתא, ומחייב אניש לבסומי בפורי' עד דלא ידע בין ברוך מרדכי לארור המן, נמצ' שכך היה מנהגם משום זכר צדיק לברכה ושם רשעי' ירקב. ועל כן מנהג התינוקו' בצרפ' ופרובינצ' לקחת חלוקי הנחל ולכתו' עליהם המן ומקישין זו על זו כשהקורא מזכי' המן ורשעו ושם רשעים ירקב ושלום. אב"ן.
אמ' רבא סעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא ידי חובתו, יום משתה ושמחה כתי', לא מיבעייא בליל מוצאי הפורים דלא יצא שכבר עבר אע"פ שהוא ליל ט"ו למוקפי', אלא אפילו בליל כניסתו ממש שהוא פורי' לא יצא מדכת' לעשות אותם ימי משתה ושמחה, אלמ' דעיקר סעודת השמחה ביום הוא.
<h2>דף יד.</h2>
וכת' רב עמרם שאין אומ' הלל בפורי' (לפי שאין אומרי' הלל בפורי'), לפי שאין אומ' הלל על נס חוצה לארץ, ונופלין על פניהן, לפי שאינו דומה לחנוכה ולמועדי' שאומ' בהן הלל ואומ' זה היום עשה יי' נגילה ונשמחה בו, ואילו בפורים אין אומ' אותו, מ"מ נגאלו ישרא' ממיתה לחיים ואנו צריכי' לרחמי' שיגאלנו באחרונה כבראשונה. ואין נרא' לי דהא אמ' רבא קריאתה זו הלילא, הא לאו הכי הוה אמרי', וכמו שאנו גומרי' את ההלל הוא שקריאת המגילה והזכרת הנס הוא במקום ההלל ועל כן יסד הפייט קוראי מגי' הם ירננו אל אל, כי מקום תהילה היתה לישרא', ואין לומ' נפילת אפיים כי יום משתה ושמחה הוא, ואין לומ' בו יענך יי' ביום צרה, דלא מדכרינן צרה בפורים, וכן עמא דבר. אב"ן.
<h2>דף טו.</h2>
ומה שנהגו להתענו' ערב הפורי', לא לשם זכר תענית אסתר שהרי אין אנו עושין ג' ימים לילה ויום, ועוד כי אותן בפסח היו, שנ' ויעבור מרדכי ויעש ככל אשר צותה עליו אסתר, מלמד שעבר יום ראשון שלפסח בתעני' כדמוכח קרא, והמן נתלה בי"ו בניסן, זכר לדבר וישבות המן ממחרת, אלא על שם ניקהלו היהודי' אשר בשושן בשלשה עשר בו, ואמ' מור זמן קהלה לכל הוא, וכן פי' בירוש' ומצפרא כנופיא ונקהלו להתענות, וכן פר"ח ז"ל. אב"ן.
<h2>דף טז:</h2>
ונהגו בצרפ' ופרובינצ' לומר החזן בקול רם ג' פסוקי' אלו להרבות השמחה, איש יהודי ומרדכי יצא, ליהודים, כי מרדכי. אבל מה שנהגו בתענית בפרש' ויחל י"ג מידות שמתחיל החזן ואומ' הציבור וחוזר הוא וקוראם, לפי שברית כרותה להם שאינן חוזרות ריקם, ויתבא' בהלכות תעני' בעה"ו.
אמר רב אדא דמן יפו עשרת בני המן ועשרת בעי למימרינהו בנשימה אחת, מ"ט כולהו בהדי הדדי נפיק נשמתייהו. א"ר יונה א"ר זירא וו דויזתא צריך למימתחיה, מ"ט כולהו בחד זקיפא אזדקיפו, א"ר חנינא בר פפא דרש ר' שילא איש כפר תמרתא כל השירות כולן אריח על גבי לבינה ולבינה על גבי אריח חוץ משירה זו שהיא אריח על גבי אריח ולבינה על גבי לבינה, מ"ט כדי שלא תהא תקומה למפלתן.
מצ' במ' סופרי' ובירוש' דמגי' פ' בני העיר א"ר פנחס עשרת בני המן צריכי' שיהיו שיטין איש בריש דפא ובסוף עשרת, ומדאמ' בריש דפא וסוף נר' שאין בכל הדף כתו' למעלה מהן ולמטה מהן שלא תהא להם תקומה, וכך צריך לכותבן,
איש		ואת
תי"ו זעירא	פרשנדתא	ואת
דלפון		ואת
אספתא	ואת
פורתא	ואת
אדליא	ואת
ארידתא	ואת
שי"ן זעירא	פרמשתא	ואת
אריסי		ואת
ארידי		ואת
וי"ו ויו"ד רבתי	ויזתא		ואת
וז' זעירא		 עשרת
ויש לי ראייה ממס' סופרי'. א"ר פנחס ו"ו דויזתא צריך למזקפיה כמודיא דלברות לברות שם הנהר, מודיא משוט שלמלחים, כדאי' בפ' השוכר, [ב"מ פ"ז ע"א] פת קטנית תנן או פת וקטנית תנן אמ' רב האלהי' צריך וי"ו כמודיא דלברות. הא למדת שהוי"ו גדולה דכולהו בחדא זקיפא איזדקיפו. ולהוציא מרבי' יעקב מ"כ דאמר מגילה וי"ו דויזתא צריך למימתחא בקריאה ולא בכתיבה, דמס' סופרי' ראיה דכתיבה היא. אב"ן. חי"ת רבתי דחור כרפס, תי"ו רבתי מתכתוב אסתר המלכה.
ואמרי' במגילה כל השירות נכתבות אריח על גבי לבינה ולבינה על גבי אריח, חוץ מעשרת בני המן שנכתבי' אריח על גבי אריח ולבינה על גבי לבינה, אריח חצי לבינה אריח ואת מיעוט כתב לבנה רוב כת' פרשנדתא, כך כת' רבי' יעקב מ"כ, וכן כת' רב יהודאי גאון, ולא כפי' ר"ש שפי' אריח כתב לבנה חלק.
במסכ' מגילה דברי שלום ואמ', מלמד שמגילה צריכה שרטוט כאמיתה שלתורה, פר"ח כמזוזה שהיא עיקרה שלתורה, שיש בה קבלת עול מלכות שמים ועול מצוות. ושנינו מזוזה צריכה שרטוט, תפילין אין צריכי' שרטוט. ופר"ש ז"ל כאמיתה שלתורה כספר תורה. וכן ראית' בירוש' כתי' הכא ואמת, וכתי' התם אמת קנה ואל תמכור הא למדת שאמיתה שלתורה הוא ס"ת. אב"ן. ומצא' בריש מס' סופרי' בהלכו' ס"ת, והלכה למשה מסיני שמסרגלין בקנה, ואמרי' במגילה [י"ט ע"א], נקרא' ספר שאם תפרה בחוט פשתן פסול, ונקרא' איגרת שאם הטיל בה ג' חכי גידין כשרה, ובלבד שיהיו משולשי'.
והא לך האותיות ברמז היאך יכתבום במגילה וס"ת תפילי' ומזוזות, ויתבאר הטעם בע"ה במקומו.
שעטנז גץ לבד האותיות בדה חקי. והפרשיו' סתומות ופרשיות פתוחות וסדורות, ופתוחה כל השורה, כמו שסידרם רבינו יעקב מ"כ בתיקון ס"ת כך. פתוחה בראש' ברא אלהי' את השמי' ואת האר', ויאמ' אלהי' יהי רקיע בתוך המים, בראש' ברא אלהי' את השמ'. סתומה והאר' היתה תוהו, יהי רקיע בתוך המי' ויהי מבדיל בין מים למים. סדורה והארץ היתה תוהו ובהו וחשך על פני תהום, בראשי' ברא אלהי' את השמים ואת הארץ והארץ היתה תוהו ובהו וחשך על פני תהום. פתוחה כל השורה ועל פי הקבלה ואשר מצא' בספרי' מדוייקי' ובחסירות ויתירות ועל פי המסורת כתבתי המגילות שנתתי לאדונינו הנשיא החכם הגדול ר' יהוסף ש"צ בן הקדוש ר' שלמה רי"ת.
<h2>דף יז.</h2>
הקורא את המגילה למפרע לא יצא. ירוש', ר' מונא בשם ר' יודה אם שהה כדי לגמור את כולה אינו חוזר לראש. וכת' רב נטרונאי ז"ל, בהלל ומגילה ובק"ש אם שהה כדי לגמור את כולה אינו חוזר לראש, דא"ר יוחנן שמע ט' תקיעות בט' שעות יצא, ואע"ג דאמ' שמואל הלכה כר' יהודה שחוזר לראש, הא קיימא לן בכוליה תלמודא דרב ושמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן וחוזר למקום שפסק.
הקורא את המגלה למפרע לא יצא, קראה על פה, קראה תרגום בכל לשון לא יצא, אבל קורין אותה (ללועזית) [ללועזות] בלעז. והלועז ששמע אשורית יצא. וללועזות בלעז והיא שכתובה בלעז, כדתניא גפטית (לגפנים) [לגפטים] עברית לעברים יונית ליוני' יצא. קראה סרוגי' ומתנמנם, כגון שקרא מעט ושהה וחוזר וקורא מעט ושהה וחוזר וקורא מעט ושוהה עד שקראה כולה יצא. קראה סירוסין כגון שקורא פסוק אחד ומדלג פסוק השני וקורא פסוק שלישי וחוזר וקורא פסוק שני שהניח לא יצא משום דמיתחזי כקורא למפרע.
ומתנמנם היכי דמי מתנמנם, אמר רב אשי נים ולא נים תיר ולא תיר, כגון דקרו ליה ועני ולא ידע לאהדורי סברא וכי מדכרו ליה מידכר.
<h2>דף יח:</h2>
ת"ר השמיט בה הסופר אותיות או פסוקים וקראן הקורא כמתורגמן על פה ומוסיף דברים כדי לברר טעמו של דבר יצא, כמי אם קראם על פה. ואם היו בה אותיות מטושטשות מקורעות אם רישומן ניכר כשירה ואם לאו פסולה והני מילי בכולה אבל במקצתה כשירה ורובה ככולה. תנו רבנן השמיט בה הסופר פסוק אחד לא יאמר אגמור את כולה ואחזור ואקרא אותו הפסוק אלא קורא מאותו הפסוק ואילך.
נכנס לבית הכנסת ומצא צבור שקרא חצייה לא יאמר אקרא חצייה עם הצבור ואחזור ואקרא חצייה ראשון אלא קורא מתחלתה ועד סופה.
היה כותבה דורשה ומגיה' אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא, וכגון דכתיבה כולה ומנחא קמיה וקרי פסוקא במגלתא דמנחא קמיה.
<h2>דף יט.</h2>
בן עיר שהלך לכרך ובן כרך שהלך לעיר, אם עתיד לחזור למקומו בלילי י"ד ונתעכבו ולא חזר קורא במקומו אבל אם אינו עתיד לחזור למקומו בלילי י"ד קורא עמהם, כדכת' על כן היהודי' הפרזי' וגו', ומדפרוז בן יומו נקרא פרוז מוקף בן יומו נקרא מוקף. עד כאן דברי רבי' יצחק האלפסי ז"ל.
ומהיכן קורא אדם את המגלה ויוצא בה ידי חובתו, ר' מאיר אומ' כולה, ר' יהוד' אומ' מאיש יהודי, ואפי' הכי צריכה שתהא כתובה כולה. ר' יוסי אומ' מאחר הדברי'. וקימ' לן כר' מאי'. היתה כתוב' בסם ובסיקרא בקומוס ובקנקנתוס על הנייר ועל הדפתרא לא יצא עד שתהא כתוב' אשורי' על הספר ובדיו.
וכת' רב היי ז"ל כי מנהגם לפושטה כאגרת, ואינו כורך וקורא בה כס"ת, ורב [נתן] גאון דהקוראה בצבור כורך וקורא בו כס"ת, ואינו פושט' כאיגרת, וכן מנהג בשתי ישיבו' ובבית רבי' שבבבל וברוב מקומות ישרא'. וכת' רבי' יעקב דאחרי שנקר' ספר (ו)צריכה עיבוד לשמה כס"ת, ותגין וזיונין ופתיחת ההין וקופין וחטרת חיתין ותגי דלתין ותגי ההין וקוצי יודין והקף גויל ושרטוט ותפירת גידין ודייו הכל כס"ת ואין להקל בה אלא מה שחברה התלמוד לאגרת, וכתבה על הדפתרא לא יצא עד שתהא כתובה על הספר אשורית ובדיו, ועדיין חמורה מס"ת לעניין שרטוט שלא תמצא בתלמוד לס"ת אלא במסכ' סופרי' ובמגילה שנינו שצר' שרטוט, כפר"ת. ומתוך דברינו יש לנו לדקדק שאין לפושטה כאיגרת דאין לנו להקל במגילה כ"א בתפירה שאינה מוצאת מכלל ס"ת שהרי תפורה היא בגידין בשלש אך אם תפשטנה כאיגרת הרי היא מוצאת לגמרי מכלל ס"ת בדבר זה, לכך לא נקט התלמוד להקל בה משום דנקר' מגילה כ"א בתפיר' שהוא מקיים בה ספר, ואם ירצה יקל בה כאיגרת לפשתן לתת בינות הגידין והמבין יבין. אב"ן.
<h2>דף כא:</h2>
וכת' ה"ר משה ש"צ בהלכו' מגי', מנ"ח בלילה, וביום מ"ן וממעט זמן ולא ביאר טעמו. ויראה לי מדאמ' בפ' לולב וערבה, [סוכה מ"ו ע"א] המדליק נר חנוכה יום ראשון מברך ג' והרואה מברך ב', מיכאן ואילך המדליק מברך ב' והרואה מברך אחת, מאי ממעט זמן, ולמעט נס, נס כל יומא איתיה, כלומ' (שהזה) שלא היה בו להדליק אלא יום אחד ונעשה בו נס והדליקו ממנו ח' ימים, שהיה הנס מתגדל והולך, גם מקרא מגילה נמי איתיה להאי טעמא, דכתי' נקהלו היהודי' [וגו'] בשלשה עשר בו ובארבעה וכו', ותדע שהרי בקידוש די"ט אין אנו מברכי' זמן אלא בלילה ולא ביום. אך צרפת וספרד ופרובינצ' נהגו לומ' זמן בלילה וביום ואמ' לי הטעם קרובי ה"ר אביגדור ש"צ, משום דעקר קרי' המגילה ביום הוה, דכתי' והימים האלה נזכרי' ונעשי', וכתי' וימי הפורי' האלה לא יעברו וגומ', ולילות לא הוזכרו אלמא עיקר זכירה ביום.
וכת' רב משה גאון ז"ל במגילה מעין [ברכה דילה חתמינן בה], לפי שאמ' הרב את ריבינו ברוך הנפרע לעמו ישרא', שלא תאמ' נפרע לישרא' מצריהם ולא הושיעם אמ' רבא האל המושיע. [ואמ' רב פפא הילכך נמרינהו לכולהו האל הנפרע והאל המושיע] וכן כת' רב נתן גאון שכך נהגו במתיבתא בא"י אמ"ה הרב את ריבינו ולא אמ' האל דהא אמרי' יי' אלהינו.
וקורי' ויבא עמלק ט' פסוקי' לשלשה קורין, וכתב רב יהודאי גאון שאם ירצה לקרות פרש' שלפני זאת יקרא, אך זו שהיא מעין היום לא ידלגו. [שוב מצאתי בתשובת הגאונים ובהלכות גדולות שצריך להתחיל למעלה לפי מה שאמרו חכמים אין פוחתין מעשרה פסוקים שבתורה לשלשת הקוראים והקורא ארבעה מהם הרי זה משובח, ולי נראה שאין צריך דכיון דסליק ענינא כדאמרי' המפטיר בנביא לא יפחות מכ"א וכו'].
<h2>דף ל:</h2>
וקורי' ויבא עמלק ט' פסוקי' לשלשה קורין, וכתב רב יהודאי גאון שאם ירצה לקרות פרש' שלפני זאת יקרא, אך זו שהיא מעין היום לא ידלגו. [שוב מצאתי בתשובת הגאונים ובהלכות גדולות שצריך להתחיל למעלה לפי מה שאמרו חכמים אין פוחתין מעשרה פסוקים שבתורה לשלשת הקוראים והקורא ארבעה מהם הרי זה משובח, ולי נראה שאין צריך דכיון דסליק ענינא כדאמרי' המפטיר בנביא לא יפחות מכ"א וכו'].
<h2>דף לא.</h2>
ונהגו בצרפ' ופרובינצ' לומר החזן בקול רם ג' פסוקי' אלו להרבות השמחה, איש יהודי ומרדכי יצא, ליהודים, כי מרדכי. אבל מה שנהגו בתענית בפרש' ויחל י"ג מידות שמתחיל החזן ואומ' הציבור וחוזר הוא וקוראם, לפי שברית כרותה להם שאינן חוזרות ריקם, ויתבא' בהלכות תעני' בעה"ו.
